צירופי מקרים ושדים אחרים
"שקיעה"
גל הרבון 2021
בעולם של דימויים חוזרים וקשורים אחד בשני, הכוס איננה רק מיכל למשקה, הכוס היא גביע, הכוס היא מחווה, הכוס היא מעמד חברתי והיא מרפררת לכל הכוסות שהושקו לפניה.
אני הוא הקשר המחבר בין עולם הדימויים לבין עולם החומר – הקוסם דרכו אובייקט מקבל משמעות קונוטטיבית.
על קיר ליד שוק בצלאל קראתי פעם משפט בטוש שחור "את לא גדולה מדי בשביל להאמין בצירופי מקרים?" וחשבתי, האם לא מספיק ניסיון חיי בכדי לשמוע את השיח המתנהל בין התרחשויות שונות ביום-יום, האם אני עוד אטום מלשמוע את ההתלחשויות בין צירופי המקרים?
מסביבי בוודאי עשרות "צירופי מקרים" ביום, אך רק אלו בהם אבחין מקבלים משמעות.
לאחרונה, הנושא הנבחר לצירופי המקרים מסביבי הוא שדים: ספר שירה שאשתי מצאה לפני שבוע על ספסל ברחוב הרבה להשתמש בדימוי הסטיר בעל הקרניים (מחסידיו של דיונאיסוס, אל הפריון והשירה) מהמיתולוגיה היוונית, מפגש מדיטציה דיבר על השטן הלוחש באוזני זוגות ומעודד אותם לבגידה ופרידה. אחרון המקרים (לבנתיים) היה סרט סטודנטים קצר שאווירתו, דמויותיו ועלילתו העלו בראשי את אותה קונוטציה לשדים שנצרפו במקרים הקודמים.
הסרט הקצר "שקיעה" בבימויה והפקתה של גל הרבון (בוגרת בית ספר מנשר) נפתח בשוט פנים של שתי הדמויות המרכזיות- שון(מי-רן מנקס) ועידן (לוטן וולמן). צבע העיניים הירוקות של הבחור(עידן) והבחורה(שון) בהק כמו היו מכושפות. ברקע נשמע קול עמום של מדריך סדנה רוחנית שמזמין את המשתתפים, כמו כן את הצופה, אל ממד הרוח. השניים מביטים על משתתפי הסדנה הישובים על הדשא, לבושים לבן, מה שבמחשבה ראשונה הזכיר לי מרכז לתשושי נפש/מרכז גמילה.
בסצנה הבאה מקבל הצופה את הרקע - שון ועידן הם זוג המבלה את סוף השבוע בבית מלון נורמן בתל-אביב. הקונוטציה שפתיחת הסרט יצרה אצלי, למרכז לתשושי נפש, לא נטמנה שם סתם וגל משחקת עם המאפיינים הללו לאורך כל הסרט. עידן, בן הזוג, הופך את כל החדר כאשר הוא מחפש קופסת תרופות הרגעה במזוודות, רק בשביל למצוא כי היא ריקה. הוא צועק בעצבים על שון שלא ארזה בשבילו את הכדורים ועוזב את החדר. מרגע זה ועד סופה, נצמדת העלילה אל שון המשוטטת בודדה ומבולבלת בבית המלון.
"שקיעה"
גל הרבון 2021
בעולם של דימויים חוזרים וקשורים אחד בשני, הכוס איננה רק מיכל למשקה, הכוס היא גביע, הכוס היא מחווה, הכוס היא מעמד חברתי והיא מרפררת לכל הכוסות שהושקו לפניה.
אני הוא הקשר המחבר בין עולם הדימויים לבין עולם החומר – הקוסם דרכו אובייקט מקבל משמעות קונוטטיבית.
על קיר ליד שוק בצלאל קראתי פעם משפט בטוש שחור "את לא גדולה מדי בשביל להאמין בצירופי מקרים?" וחשבתי, האם לא מספיק ניסיון חיי בכדי לשמוע את השיח המתנהל בין התרחשויות שונות ביום-יום, האם אני עוד אטום מלשמוע את ההתלחשויות בין צירופי המקרים?
מסביבי בוודאי עשרות "צירופי מקרים" ביום, אך רק אלו בהם אבחין מקבלים משמעות.
לאחרונה, הנושא הנבחר לצירופי המקרים מסביבי הוא שדים: ספר שירה שאשתי מצאה לפני שבוע על ספסל ברחוב הרבה להשתמש בדימוי הסטיר בעל הקרניים (מחסידיו של דיונאיסוס, אל הפריון והשירה) מהמיתולוגיה היוונית, מפגש מדיטציה דיבר על השטן הלוחש באוזני זוגות ומעודד אותם לבגידה ופרידה. אחרון המקרים (לבנתיים) היה סרט סטודנטים קצר שאווירתו, דמויותיו ועלילתו העלו בראשי את אותה קונוטציה לשדים שנצרפו במקרים הקודמים.
הסרט הקצר "שקיעה" בבימויה והפקתה של גל הרבון (בוגרת בית ספר מנשר) נפתח בשוט פנים של שתי הדמויות המרכזיות- שון(מי-רן מנקס) ועידן (לוטן וולמן). צבע העיניים הירוקות של הבחור(עידן) והבחורה(שון) בהק כמו היו מכושפות. ברקע נשמע קול עמום של מדריך סדנה רוחנית שמזמין את המשתתפים, כמו כן את הצופה, אל ממד הרוח. השניים מביטים על משתתפי הסדנה הישובים על הדשא, לבושים לבן, מה שבמחשבה ראשונה הזכיר לי מרכז לתשושי נפש/מרכז גמילה.
בסצנה הבאה מקבל הצופה את הרקע - שון ועידן הם זוג המבלה את סוף השבוע בבית מלון נורמן בתל-אביב. הקונוטציה שפתיחת הסרט יצרה אצלי, למרכז לתשושי נפש, לא נטמנה שם סתם וגל משחקת עם המאפיינים הללו לאורך כל הסרט. עידן, בן הזוג, הופך את כל החדר כאשר הוא מחפש קופסת תרופות הרגעה במזוודות, רק בשביל למצוא כי היא ריקה. הוא צועק בעצבים על שון שלא ארזה בשבילו את הכדורים ועוזב את החדר. מרגע זה ועד סופה, נצמדת העלילה אל שון המשוטטת בודדה ומבולבלת בבית המלון.
כשהיא יורדת לבר המלון לבדה, היא נתקלת שוב בקבוצה מהסדנה בבוקר, רוקדת במעגל בבגדיהם הלבנים. חיוך ריק ומעט זדוני בפניהם, כאשר הם רוקדים למוסיקת אמביינט אפלה שברקע. שון עוברת דרכם, מתיישבת לשולחן, מחזיקה בראשה ונראית מעט מסוחררת.
בפינת הבר יושב גפן (אסף יונש), גבר יפה, לבן וגבוה, עם חיוך בשפתיים צמודות. גפן היא הדמות היחידה, מלבד עידן, שמדברת עם שון במהלך הסרט. שון ניגשת אליו ומציעה לו ג'וינט. התחושה שגפן משרה על הצופה מרגע הופעתו בצד הבר היא של ערמומיות מלנכולית, פגיעות פתיינית.
בתרבויות צפון-אירופאיות קדומות מסוימות היה נהוג להאמין כי שדים נמצאים סביב האדם תמיד, מלחשים במחשבתו הצעות כאלו ואחרות, אך השטן מבקר רק כאשר הוא נקרא על ידי האדם. השפעתי מצירופי המקרים הקודמים מובילה אותי למחשבה כי ריקוד חברי הסדנה זימן את השטן, ששמע את הקריאה והתיישב לשולחן הבר. אז ניגשה אליו שון ויצרה את המפגש מתוך בדידותה ותחושת חוסר הישע למול מערכת היחסים עם עידן התוקפני.
ואולי הוא בכלל לא שטן, אולי הוא סתם עוד בחור אבוד ומבולבל כמו שון שמצא את עצמו במלון שכוח-אל בתל אביב. בכל מקרה שהוא, גפן דמות מעוררת מחלוקת. מצד אחד פגישתם מעודדת את שון לצאת מהלופ ההרסני, נוצרת תחושה של תקווה (קטנה ולא חיובית במיוחד) כי בעזרת גפן, שון תעזוב את מערכת היחסים הלא בריאה עם עידן. מצד שני המבט של גפן מבשר רעות, יוצר תחושת מלכודת המתחזקת באווירה האפלה הכללית של הסרט.
שון מנסה להשיג כדור הרגעה בשביל בן הזוג שלה וגפן מציע לה כתחליף, ריטלין. היא עולה לחדר עם גפן לקחת ממנו את הכדור.
מתרגום לטיני לספר ישעיהו נשאב הכינוי "לוציפר" לשטן ופירושו בלטינית הוא "נושא האור". במדע, המושג לוציפר, מיוחס לחומרים בעלי אור שנוצר ללא חום, כמו אורן של הגחליליות. בני-האדם, בהיותם יצורים הערים ביום, זקוקים לאור ונמשכים למקורו בסביבתם. כאשר מקור האור דל, והאדם שקוע במחשיכות נפשו, נושא האור מגיח ומציע לו אור מדומה, חצי נחמה.
גפן מציע לשון אור מדומה, נטול חום והגנה. גפן מציע לה מעט מפלט, שיחה ובריחה מהמציאות שלה אך המניע שלו לשכב איתה כתוב על פניו בברור. הוא מספר לה שהוא אמור להתחתן בעוד שלושה חודשים, יוצר תחושת אמפטיה אל מערכת היחסים המקולקלת שלה עם עידן. קלישאה של ספרי הדרכה לפיתוי נשים. הם שותים יחד, עושים שורות, עד שברגע מסוים גפן מגזים בקרבתו הגופנית-ערמומית ושון בורחת מהחדר. גוון הסרט ברובו כחול סגלגל ואפל. המצלמה מלווה את שון כאשר פניה במרכז הפריים כשהיא שוב מתהלכת במסדרונות המלון, הפעם יותר מטושטשת ושיכורה. סצנה זו הזכירה לי את הסצנה ב"קליימקס" של גספר נואה, בה הבלונדינית הצרפתייה בשיער הקצר הולכת במסדרון (אצל גספר הגוון תמיד יותר אדמדם) ומתחילה לצרוח, לנוע בטירוף על הרצפה, חרדה ומפוחדת כמו שון – אבודה בעולם בו האור כבה.
מהחלון במסדרון רואה שון את עידן נגרר תלוי על כתפי בחור ובחורה אל חדר אחר בבית המלון. היא עוקבת אחריהם אל החדר. כשהיא נכנסת, החדר מלא דמויות חסרות הבעת פנים, רוקדות, מתלטפות אחת בשנייה. ציורים של הירונימוס בוש עולים בדמיוני. שוב, אף אחת מהדמויות בחדר לא מדברת איתה, רק מחייכות ומלטפות את גבה בהזמנה להצטרף. דמויות הרקע מאוד חד גוניות, כמעט ריקות מתוכן, מה שמבליט את היותן לא-אנושיות, חסרות נשמה. לרגע תהיתי אם הסרט יגמר בכך שהכל היה בראשה, הדמויות הריקות ובית המלון הרדוף.
שון מוצאת את עידן, שלגופו רק בוקסר, מעולף על כיסא באמצע החדר כאשר לידו זוג מתחרמן. הוא לא מגיב שהיא קוראת לו. היא נותנת לו כמה סתירות ואז מורידה את מכנסיה ומלבישה בהם את עידן. עידן מתחיל להתעורר אך כשעודנו מטושטש, השניים יוצאים מהחדר.
הם רצים לחוף הים הקרוב. עידן המום, מתיישב על שפת המים. הוא מספר ש"טיפטפו עליו משהו". שון לוקחת כוס פלסטיק ריקה, ממלאת אותה במי ים ושופכת על פניו. מהלך זה כביכול מנער אותו ממצב הכפיון, הוא פוקח את עיניו הירוקות, מביט בשון כמו אחד בתדהמה ומתעורר.
כביכול עלילת הסרט עקבה אחר אירועי דרמה שבין זוג, עסקה בבגידה וניצול גברי אך דמויות המשנה, גוון הסרט ואווירתו הכללית אפשרו לי למצוא את השדים החבויים. אלו השדים השכיחים ביותר, אלו שאינם מודעים אפילו להיותם שדים בחייו של אדם אחר. אלו השדים שמציעים לאדם מפלט דמיוני מתחושת חוסר הישע במציאות אחת, אך מולכים אותו אל מציאות כובלת אחרת.
הסרט מצטרף למקרים הקודמים ומחזק את נושא השדים המופיע שוב ושוב סביבי. הפרשנות כמובן מושפעות מדימויים קודמים שאספתי במהלך חיי אך זה העניין לדעתי, למצוא הקשרים ומוטיבים בתוך הכאוס, להיות הקוסם שממחיז משמעויות שונות למציאות האקראית.
בפינת הבר יושב גפן (אסף יונש), גבר יפה, לבן וגבוה, עם חיוך בשפתיים צמודות. גפן היא הדמות היחידה, מלבד עידן, שמדברת עם שון במהלך הסרט. שון ניגשת אליו ומציעה לו ג'וינט. התחושה שגפן משרה על הצופה מרגע הופעתו בצד הבר היא של ערמומיות מלנכולית, פגיעות פתיינית.
בתרבויות צפון-אירופאיות קדומות מסוימות היה נהוג להאמין כי שדים נמצאים סביב האדם תמיד, מלחשים במחשבתו הצעות כאלו ואחרות, אך השטן מבקר רק כאשר הוא נקרא על ידי האדם. השפעתי מצירופי המקרים הקודמים מובילה אותי למחשבה כי ריקוד חברי הסדנה זימן את השטן, ששמע את הקריאה והתיישב לשולחן הבר. אז ניגשה אליו שון ויצרה את המפגש מתוך בדידותה ותחושת חוסר הישע למול מערכת היחסים עם עידן התוקפני.
ואולי הוא בכלל לא שטן, אולי הוא סתם עוד בחור אבוד ומבולבל כמו שון שמצא את עצמו במלון שכוח-אל בתל אביב. בכל מקרה שהוא, גפן דמות מעוררת מחלוקת. מצד אחד פגישתם מעודדת את שון לצאת מהלופ ההרסני, נוצרת תחושה של תקווה (קטנה ולא חיובית במיוחד) כי בעזרת גפן, שון תעזוב את מערכת היחסים הלא בריאה עם עידן. מצד שני המבט של גפן מבשר רעות, יוצר תחושת מלכודת המתחזקת באווירה האפלה הכללית של הסרט.
שון מנסה להשיג כדור הרגעה בשביל בן הזוג שלה וגפן מציע לה כתחליף, ריטלין. היא עולה לחדר עם גפן לקחת ממנו את הכדור.
מתרגום לטיני לספר ישעיהו נשאב הכינוי "לוציפר" לשטן ופירושו בלטינית הוא "נושא האור". במדע, המושג לוציפר, מיוחס לחומרים בעלי אור שנוצר ללא חום, כמו אורן של הגחליליות. בני-האדם, בהיותם יצורים הערים ביום, זקוקים לאור ונמשכים למקורו בסביבתם. כאשר מקור האור דל, והאדם שקוע במחשיכות נפשו, נושא האור מגיח ומציע לו אור מדומה, חצי נחמה.
גפן מציע לשון אור מדומה, נטול חום והגנה. גפן מציע לה מעט מפלט, שיחה ובריחה מהמציאות שלה אך המניע שלו לשכב איתה כתוב על פניו בברור. הוא מספר לה שהוא אמור להתחתן בעוד שלושה חודשים, יוצר תחושת אמפטיה אל מערכת היחסים המקולקלת שלה עם עידן. קלישאה של ספרי הדרכה לפיתוי נשים. הם שותים יחד, עושים שורות, עד שברגע מסוים גפן מגזים בקרבתו הגופנית-ערמומית ושון בורחת מהחדר. גוון הסרט ברובו כחול סגלגל ואפל. המצלמה מלווה את שון כאשר פניה במרכז הפריים כשהיא שוב מתהלכת במסדרונות המלון, הפעם יותר מטושטשת ושיכורה. סצנה זו הזכירה לי את הסצנה ב"קליימקס" של גספר נואה, בה הבלונדינית הצרפתייה בשיער הקצר הולכת במסדרון (אצל גספר הגוון תמיד יותר אדמדם) ומתחילה לצרוח, לנוע בטירוף על הרצפה, חרדה ומפוחדת כמו שון – אבודה בעולם בו האור כבה.
מהחלון במסדרון רואה שון את עידן נגרר תלוי על כתפי בחור ובחורה אל חדר אחר בבית המלון. היא עוקבת אחריהם אל החדר. כשהיא נכנסת, החדר מלא דמויות חסרות הבעת פנים, רוקדות, מתלטפות אחת בשנייה. ציורים של הירונימוס בוש עולים בדמיוני. שוב, אף אחת מהדמויות בחדר לא מדברת איתה, רק מחייכות ומלטפות את גבה בהזמנה להצטרף. דמויות הרקע מאוד חד גוניות, כמעט ריקות מתוכן, מה שמבליט את היותן לא-אנושיות, חסרות נשמה. לרגע תהיתי אם הסרט יגמר בכך שהכל היה בראשה, הדמויות הריקות ובית המלון הרדוף.
שון מוצאת את עידן, שלגופו רק בוקסר, מעולף על כיסא באמצע החדר כאשר לידו זוג מתחרמן. הוא לא מגיב שהיא קוראת לו. היא נותנת לו כמה סתירות ואז מורידה את מכנסיה ומלבישה בהם את עידן. עידן מתחיל להתעורר אך כשעודנו מטושטש, השניים יוצאים מהחדר.
הם רצים לחוף הים הקרוב. עידן המום, מתיישב על שפת המים. הוא מספר ש"טיפטפו עליו משהו". שון לוקחת כוס פלסטיק ריקה, ממלאת אותה במי ים ושופכת על פניו. מהלך זה כביכול מנער אותו ממצב הכפיון, הוא פוקח את עיניו הירוקות, מביט בשון כמו אחד בתדהמה ומתעורר.
כביכול עלילת הסרט עקבה אחר אירועי דרמה שבין זוג, עסקה בבגידה וניצול גברי אך דמויות המשנה, גוון הסרט ואווירתו הכללית אפשרו לי למצוא את השדים החבויים. אלו השדים השכיחים ביותר, אלו שאינם מודעים אפילו להיותם שדים בחייו של אדם אחר. אלו השדים שמציעים לאדם מפלט דמיוני מתחושת חוסר הישע במציאות אחת, אך מולכים אותו אל מציאות כובלת אחרת.
הסרט מצטרף למקרים הקודמים ומחזק את נושא השדים המופיע שוב ושוב סביבי. הפרשנות כמובן מושפעות מדימויים קודמים שאספתי במהלך חיי אך זה העניין לדעתי, למצוא הקשרים ומוטיבים בתוך הכאוס, להיות הקוסם שממחיז משמעויות שונות למציאות האקראית.