כתיבה בעקבות "מפרשים קשים" מאת יונתן ברג
הפעילות המועדפת עלי, בשעות שבין קורס לקורס באוניברסיטה, היא שיטוט בספרייה הראשית. בתור קורא צעיר, סטודנט לספרות בשנת 2021, המבחר בלתי נגמר. תוך שיטוט בין מדפי הספרייה, ללא הכתבת איזשהו קונצנזוס ומעין קאנון ספרותי, מתגלים סופרים ומשוררים בצורה אקראית, ללא היכרות מוקדמת, ולכן נמדדים לחלוטין על פי איכות יצירתם. יש יאמרו שהכמות פוגעת באיכות, שהיום יוצאים אינסוף ספרים בהוצאות עצמאיות על ידי כותבים ביוגראפיים ללא תהליך של סינון. לדעתי ההיפך הוא הנכון. כאשר קיים מבחר כזה עצום של כותבים, הסיכוי שלפחות אחד מהם יפיק יצירת מופת עולה. אחד מאלו שנתקלתי בהם תוך כדי דפדוף היה יונתן ברג בספר הביכורים שלו "מפרשים קשים".
שלפתי את הספר מן המדף ובחנתי את הכריכה. על כריכתו הקדמית מצויר בעיפרון, עץ זית פראי בעל גזע עמוס עיוותים ופיתולים, כאשר מאחוריו חומת אבנים בגובה קרסול. נוף הכריכה, אופייני לחלקות הזיתים הרבות שבאזור הרי יהודה. בהתאם, שיריו נושאים ברקע את ילדותו במשפחה שומרת מצוות המתגוררת בהתנחלות פסגות שבהרי בנימין אך נודדים אל עבר חוויותיו הצבאיות, חייו כחוזר בשאלה בעיר הגדולה, יחסים זוגיים וחיפוש עצמי.
ברג בשיריו מעביר תחושה של פסימיות קיומית תוך סקרנות ופליאה אל ממד המיסטיקה והאינסוף כאשר בשיר הראשון בספר, בלטה כדוגמא בעיני השורה " בתי מלון שאנו קוראים גוף, חדרים ריקים שאנו מכנים חיים", בעלת הניחוח הפסימי לעומת השורה בסוף השיר "מן הים עולה מלח הגעגוע,/ מן השדות עולה תחינת הירוק / מן הנפש הכלואה פליאה".
אותה תחושה הזכירה לי את שירתו של פנחס שדה כאשר השיר "נדודי שינה" שלח אותי לחיפוש וקריאה חוזרת בשיר "תפילה עד הבוקר אור" של שדה. בשיר ברג כותב "מחזיק את החיים כמשל ומדבר לעצמי. חם ממשהו בלתי ידוע/ נודד חזק בעודי שתול במקום, וירושלים אופק / שוברת פנסים בחשכה, חמה מכיבושים ותפילה". בשיר מבקר ברג שוב בחוויות לילה שונות מחייו, מלילה במוצב מול רמאללה, אל קולמביה ווראנסי ואל המרפסת שלו ("יציע אל נוף הרחובות") ברחוב בעלי המלאכה בתל אביב.
שלפתי את הספר מן המדף ובחנתי את הכריכה. על כריכתו הקדמית מצויר בעיפרון, עץ זית פראי בעל גזע עמוס עיוותים ופיתולים, כאשר מאחוריו חומת אבנים בגובה קרסול. נוף הכריכה, אופייני לחלקות הזיתים הרבות שבאזור הרי יהודה. בהתאם, שיריו נושאים ברקע את ילדותו במשפחה שומרת מצוות המתגוררת בהתנחלות פסגות שבהרי בנימין אך נודדים אל עבר חוויותיו הצבאיות, חייו כחוזר בשאלה בעיר הגדולה, יחסים זוגיים וחיפוש עצמי.
ברג בשיריו מעביר תחושה של פסימיות קיומית תוך סקרנות ופליאה אל ממד המיסטיקה והאינסוף כאשר בשיר הראשון בספר, בלטה כדוגמא בעיני השורה " בתי מלון שאנו קוראים גוף, חדרים ריקים שאנו מכנים חיים", בעלת הניחוח הפסימי לעומת השורה בסוף השיר "מן הים עולה מלח הגעגוע,/ מן השדות עולה תחינת הירוק / מן הנפש הכלואה פליאה".
אותה תחושה הזכירה לי את שירתו של פנחס שדה כאשר השיר "נדודי שינה" שלח אותי לחיפוש וקריאה חוזרת בשיר "תפילה עד הבוקר אור" של שדה. בשיר ברג כותב "מחזיק את החיים כמשל ומדבר לעצמי. חם ממשהו בלתי ידוע/ נודד חזק בעודי שתול במקום, וירושלים אופק / שוברת פנסים בחשכה, חמה מכיבושים ותפילה". בשיר מבקר ברג שוב בחוויות לילה שונות מחייו, מלילה במוצב מול רמאללה, אל קולמביה ווראנסי ואל המרפסת שלו ("יציע אל נוף הרחובות") ברחוב בעלי המלאכה בתל אביב.
באמצעות סגנון לשוני עשיר ועין פקוחה לסביבה המקומית הוא משמש כחוט מקשר בין סגנון משוררי דור המדינה, לבין המציאות העכשווית בשנות ה-2000. בשיר "זיהוי", שהינו חלק ממחזור, מתאר ברג חווית חיים טראומטית בו נתבקש לזהות את גופת חברו דוד מרכוס שנהרג במהלך פעילות בחברון. במחזור לדוד הוא (יונתן) סופד לדוד תוך הקשר נרמז לקינה המקראית, הפעם בהיפוך תפקידים.
בראיון שערך אלי אליהו לעיתון הארץ אמר ברג בהקשר למחזור, כי כתב "את המחזור לדוד כי התמונה הזאת שלו, היא הדימוי הכי נכון לבזבוז הנורא שיש במלחמה ובאלימות, הוא הסמל הגדול של ההחמצה וההפסד. של הצער הגדול על הקיום הישראלי שמלא בזה". אותה תחושת אותה מתאר ברג כ-"בזבוז נורא" מלווה רבים מיוצאי השירות הקרבי אשר חוו אבל כבד על מות חבריהם בעוד החיים מסביבם המשיכו כסדרם או כפי שכתב ברג בשיר נוסף במחזור "ואחר כל זה העולם כמנהגו".
ברג עשה בעיני רושם של משורר, לא רק כאחד בעל כישרון כתיבה, אלא ככזה החי את חייו בשאלה ובחיפוש האמת, תוך שמירת עין פקוחה אל החוויה המקומית-עכשווית. ספרו "מפרשים קשים" מפליג בין עולם הדת והמסורת, החיים האורבניים ועולם השירה תוך הפגנת בקיאות בעושרה של השפה העברית והקשריה הרבים לקאנון המקראי.
