בשעת ערב מוקדמות, עשן יצא מחלון ביתם של משפחת רוטנברג. מתבקש שאספר מי השאיר מה דלוק, איך הלהבות עברו מהמטבח לסלון, את הסיבה שהתעכבו הכבאים ומי היה בבית באותה שעה, אך אני מעדיף לספר על המחברות של יובל.
בגיל 13, כאשר גובהו לא יותר ממטר וארבעים וחמש סנטימטר, אזר יובל אומץ, וניגש אל קים שעמדה באותו רגע ליד ארון צינור כיבוי האש בחצר בית הספר. כשנעמד לידה הבין שאין לו מה לומר. הוא הביט בה כאשר עיניו פונות אל העורף שלה ושתק. יובל, שבמשך שלושה חודשים הביט בקים בשיעור, חשב על כמה רכה כף ידה, איך עיניה מתכווצות כשהיא צוחקת ועל איך חדרה בבית נראה, לא תיאר לעצמו מה יאמר אם וכאשר ייגש לדבר איתה. הוא עמד שם במשך עשר שניות ארוכות. קים הפנתה מבטה כאשר חשה מישהו מאחוריה. עיניה התכווצו מעט, הפעם לא מצחוק. "היי יובל..." היא אמרה " היי... אאהמ... אפשר להעתיק ממך את השאלה בספרות?" חילץ יובל תירוץ מהשרוול. " אני לא בטוחה שיש לי את המחברת פה, השיעור בכלל ביום רביעי" קים ענתה.
"אה... נכון, אה סליחה לא משנה .. תודה" גימגם יובל, נכנס למבנה בית הספר, אל הכיתה והתיישב בכיסאו עד סוף ההפסקה.
באותו היום חזר הביתה, לקח מחברת שורות ממגירת הבלגן בחדרו של אחיו , והחל לכתוב לקים, על קים ומה היה אם. זו הייתה הפעם הראשונה שכתב מתוך הדחף להביע ולפרוק. המכתב כמובן היה קצר ולא עשיר במיוחד אך אחרי כמה רגעים של כתיבה, הוא החל לשים לב למילים, לקשר המוסיקלי ביניהן ולרשת השורשים בשפה.
המחברת בכריכת "סופרגול" נכנסה לאחת המגירות בשולחן בחדרו. פעם הבאה שפתח בה, הייתה כשאחיו הגדול הסתובב סביבו בכל הבית וקרא לו בכיין. הוא באמת בכה באותם רגעים. אחיו היה נושא חוזר בכתיבתו גם במחברות הבאות כאשר כתב שורות כמו "הוא תמיד יודע איך לפרק את חלומותיי לרסיסים, הוא מחפש באצבע הביקורת שלו את פתח הפצע ומנקר בה עד שאני מתפתל מבושה".
אם זאת, היה זה אחיו שהשמיע לו את דילן לראשונה. הוא קרא לו לחדרו וניגן במערכת את "The times they are a changing". בהתחלה יובל לא התלהב מקול הקרפדה והגיטרה שהתנגנו מהרמקולים, אך אחיו הסביר לו את המילים והם סיקרנו אותו. כשהיה כבן 16, אחרי ששמע את "Love minus zero", כתב (כבר חמש מחברות אחרי) שיר אהבה לילדה מהשכבה בצופים.
עכשיו, כשהיו לו המילים והמחברות התמלאו, השתוקק שמישהו יקרא אותם, לאו דווקא אפילו נמענת השיר, מישהו, שיהיה שותף ויבין את המטפורה שיצר על גפרורים והבטחות. הוא חשב שאחיו יעריך את הפרפזה, אך זה האשים אותו בקיטשיות ואמר "יש לך עוד המון להתבגר". הראשונה שהחמיאה לו על משהו שכתב הייתה ידידה מהצבא. זה היה ספק שיר ספק רצף ספוקן וורד, על הממשלה שגילחה את ראשו והחליפה את שמו במספר אישי. המטפורה בקטע הזה, הייתה של ברקוד על מוצר בסופר. הוא לא ערך את הטקסט ולא כלום, הוא כתב אותו בזמן ארוחת הערב וכבר בסיגריה שאחרי הארוחה, מיהר להקריא לה. כששאל אותה "מה אהבת?" היא ענתה " מממ... לא יודעת, האווירה של השיר". היא באמת רצתה לומר "זה שאתה מקריא לי את זה".
המחברות בחדרו התווספו יחד על המדף שמעל המיטה בחדרו, הייתה שם מחברת אחת שבמהלך שיעור בכיתה ט' צבע את כל הכריכה שלה בשחור. הייתה אחת שאימו נתנה לו במתנה ליום-הולדת, ועוד מחברת שאחיו קנה לו בהופעה של "רד הוט" בגני יהושוע. כולן ישבו על המדף, שעונות אחת על השנייה, אוצרות בתוכן מכלול מחשבות שבין יובל לעולם ושבין יובל לעצמו.
שעתיים לפני שקיבל את השיחה מאימו, חש יובל כאבים מעיקים בבטן. זה הרגיש לו כאלו קיבתו מנסה לעכל את עצמה. כשראה על המסך "אמא", לחץ על הכפתור העליון והשתיק את הצלצול. איך יוכל לענות לה עכשיו, היא בטח תלחץ ותתקשר לקצין שלו. היא עשתה זאת כבר כשהתקשר פעם לבכות לה. כשחזר הביתה באותו סוף שבוע בטירונות, אחיו ירד עליו קשות ויובל התמלא מילות שנאה לאחיו.
היא המשיכה להתקשר עד שבניסיון השלישי ענה לה. "יובל .." קולה היה חלש, תחילה הוא לא הבחין בבכי בצד השני "מה אמא ? מה הלחץ?" הוא ענה מהרגלו. " יובל.." הפעם, חש שמשהו יוצא דופן בקולה. "אמא !? מה קרה?".
באותו ערב הסיע אותו הרס"פ חזרה למרכז. בדרך לא דיברו. יובל ריחף בחלל חסר מרחב ותפיסה, הרעש היחידי ששמע היו המילים שבראשו. בידו החזיק עט ופנקס צהוב ששמר תמיד בכיס הקטן של מכנסי הב'. במהלך הנסיעה לא כתב יותר ממספר משפטים.
כאשר עצרו באחד הרמזורים, הציע לו הרס"פ מים מבקבוק ששכב במושב האחורי. יובל הניח את הפנקס פתוח, באמצע בין המושבים הקדמיים ולקח את הבקבוק מידו. אחרי עשר דקות נוספות של נסיעה הגיעו לבית דודתו, לשם נסעה אימו אחרי שהמשטרה ביקשה מכולם להתפנות ממוקד השריפה. יובל, מבלי להרים את עיניו אל הרס"פ אמר תודה, יצא מהאוטו וסגר את הדלת מאחוריו.
בגיל 13, כאשר גובהו לא יותר ממטר וארבעים וחמש סנטימטר, אזר יובל אומץ, וניגש אל קים שעמדה באותו רגע ליד ארון צינור כיבוי האש בחצר בית הספר. כשנעמד לידה הבין שאין לו מה לומר. הוא הביט בה כאשר עיניו פונות אל העורף שלה ושתק. יובל, שבמשך שלושה חודשים הביט בקים בשיעור, חשב על כמה רכה כף ידה, איך עיניה מתכווצות כשהיא צוחקת ועל איך חדרה בבית נראה, לא תיאר לעצמו מה יאמר אם וכאשר ייגש לדבר איתה. הוא עמד שם במשך עשר שניות ארוכות. קים הפנתה מבטה כאשר חשה מישהו מאחוריה. עיניה התכווצו מעט, הפעם לא מצחוק. "היי יובל..." היא אמרה " היי... אאהמ... אפשר להעתיק ממך את השאלה בספרות?" חילץ יובל תירוץ מהשרוול. " אני לא בטוחה שיש לי את המחברת פה, השיעור בכלל ביום רביעי" קים ענתה.
"אה... נכון, אה סליחה לא משנה .. תודה" גימגם יובל, נכנס למבנה בית הספר, אל הכיתה והתיישב בכיסאו עד סוף ההפסקה.
באותו היום חזר הביתה, לקח מחברת שורות ממגירת הבלגן בחדרו של אחיו , והחל לכתוב לקים, על קים ומה היה אם. זו הייתה הפעם הראשונה שכתב מתוך הדחף להביע ולפרוק. המכתב כמובן היה קצר ולא עשיר במיוחד אך אחרי כמה רגעים של כתיבה, הוא החל לשים לב למילים, לקשר המוסיקלי ביניהן ולרשת השורשים בשפה.
המחברת בכריכת "סופרגול" נכנסה לאחת המגירות בשולחן בחדרו. פעם הבאה שפתח בה, הייתה כשאחיו הגדול הסתובב סביבו בכל הבית וקרא לו בכיין. הוא באמת בכה באותם רגעים. אחיו היה נושא חוזר בכתיבתו גם במחברות הבאות כאשר כתב שורות כמו "הוא תמיד יודע איך לפרק את חלומותיי לרסיסים, הוא מחפש באצבע הביקורת שלו את פתח הפצע ומנקר בה עד שאני מתפתל מבושה".
אם זאת, היה זה אחיו שהשמיע לו את דילן לראשונה. הוא קרא לו לחדרו וניגן במערכת את "The times they are a changing". בהתחלה יובל לא התלהב מקול הקרפדה והגיטרה שהתנגנו מהרמקולים, אך אחיו הסביר לו את המילים והם סיקרנו אותו. כשהיה כבן 16, אחרי ששמע את "Love minus zero", כתב (כבר חמש מחברות אחרי) שיר אהבה לילדה מהשכבה בצופים.
עכשיו, כשהיו לו המילים והמחברות התמלאו, השתוקק שמישהו יקרא אותם, לאו דווקא אפילו נמענת השיר, מישהו, שיהיה שותף ויבין את המטפורה שיצר על גפרורים והבטחות. הוא חשב שאחיו יעריך את הפרפזה, אך זה האשים אותו בקיטשיות ואמר "יש לך עוד המון להתבגר". הראשונה שהחמיאה לו על משהו שכתב הייתה ידידה מהצבא. זה היה ספק שיר ספק רצף ספוקן וורד, על הממשלה שגילחה את ראשו והחליפה את שמו במספר אישי. המטפורה בקטע הזה, הייתה של ברקוד על מוצר בסופר. הוא לא ערך את הטקסט ולא כלום, הוא כתב אותו בזמן ארוחת הערב וכבר בסיגריה שאחרי הארוחה, מיהר להקריא לה. כששאל אותה "מה אהבת?" היא ענתה " מממ... לא יודעת, האווירה של השיר". היא באמת רצתה לומר "זה שאתה מקריא לי את זה".
המחברות בחדרו התווספו יחד על המדף שמעל המיטה בחדרו, הייתה שם מחברת אחת שבמהלך שיעור בכיתה ט' צבע את כל הכריכה שלה בשחור. הייתה אחת שאימו נתנה לו במתנה ליום-הולדת, ועוד מחברת שאחיו קנה לו בהופעה של "רד הוט" בגני יהושוע. כולן ישבו על המדף, שעונות אחת על השנייה, אוצרות בתוכן מכלול מחשבות שבין יובל לעולם ושבין יובל לעצמו.
שעתיים לפני שקיבל את השיחה מאימו, חש יובל כאבים מעיקים בבטן. זה הרגיש לו כאלו קיבתו מנסה לעכל את עצמה. כשראה על המסך "אמא", לחץ על הכפתור העליון והשתיק את הצלצול. איך יוכל לענות לה עכשיו, היא בטח תלחץ ותתקשר לקצין שלו. היא עשתה זאת כבר כשהתקשר פעם לבכות לה. כשחזר הביתה באותו סוף שבוע בטירונות, אחיו ירד עליו קשות ויובל התמלא מילות שנאה לאחיו.
היא המשיכה להתקשר עד שבניסיון השלישי ענה לה. "יובל .." קולה היה חלש, תחילה הוא לא הבחין בבכי בצד השני "מה אמא ? מה הלחץ?" הוא ענה מהרגלו. " יובל.." הפעם, חש שמשהו יוצא דופן בקולה. "אמא !? מה קרה?".
באותו ערב הסיע אותו הרס"פ חזרה למרכז. בדרך לא דיברו. יובל ריחף בחלל חסר מרחב ותפיסה, הרעש היחידי ששמע היו המילים שבראשו. בידו החזיק עט ופנקס צהוב ששמר תמיד בכיס הקטן של מכנסי הב'. במהלך הנסיעה לא כתב יותר ממספר משפטים.
כאשר עצרו באחד הרמזורים, הציע לו הרס"פ מים מבקבוק ששכב במושב האחורי. יובל הניח את הפנקס פתוח, באמצע בין המושבים הקדמיים ולקח את הבקבוק מידו. אחרי עשר דקות נוספות של נסיעה הגיעו לבית דודתו, לשם נסעה אימו אחרי שהמשטרה ביקשה מכולם להתפנות ממוקד השריפה. יובל, מבלי להרים את עיניו אל הרס"פ אמר תודה, יצא מהאוטו וסגר את הדלת מאחוריו.