אוגוסט 2021
המחבר ממציא את היצירה תוך שהיצירה ממציאה את המחבר. בעבר הספרות והכתיבה שימשה אותי בכדי לכתוב את עצמי, ככלי לתיאור חוויות ועיסוקים פנימיים. עם הזמן הספרות החלה להמציא אותי מחדש. הספרות עוררה בי את התשוקה להבין את הסביבה והובילה אותי למושב הצופה. אישיותי השתנתה מתוך השאיפה לשמוע יותר, להבין יותר ובעיקר לתעד את הסיפורים החולפים על פניי.
המחבר ממציא את היצירה תוך שהיצירה ממציאה את המחבר. בעבר הספרות והכתיבה שימשה אותי בכדי לכתוב את עצמי, ככלי לתיאור חוויות ועיסוקים פנימיים. עם הזמן הספרות החלה להמציא אותי מחדש. הספרות עוררה בי את התשוקה להבין את הסביבה והובילה אותי למושב הצופה. אישיותי השתנתה מתוך השאיפה לשמוע יותר, להבין יותר ובעיקר לתעד את הסיפורים החולפים על פניי.
מאי 2021
לחיות את ישראל דרך העיניים שלך, ניתץ את אפוד הנרמול עליו חתמתי בבקו"ם. כאב כאב כאב. שנאה וכוונה רעה להראות לצד השני את כוחנו. להשיג הרתעה, הנה הנה אנחנו לא מתנהלים למולם ביד רפה. נכה ושנליט סדר. עד המערכה הבאה. אבל הפעם משהו שונה. אולי השתנה כבר לפני ולא הבחנתי. העם רואה את הדברים אחרת, העם מאמין בערכים שזרים לי, לסביבה התל-אביבית שלי. אני חש כתושב זר אשר לא דובר את השפה. רק בתוך תל אביב תקפה אזרוחתי-שייכותי. בחוץ מדברים במושגים אחרים. מה זה בחוץ? פה למטה ברחוב שלי בשפירא. מנהגי החגים והתפילות, הלבוש והגאולה עוברים אצלי תרגום ריק, אני מעבד את ה-אל רציונלית, מנתח אנתרופולוגית. לשכנים שלי זה רגש, זו חוויה, זו דרך. הנה שוב פעם האליטסטיות נוזלת לי מהצד של הפה. אנחנו רציונלים- אלו קופים אמוציונלים. זה לא נכון. יש לזה יותר. משהו שאיני מבין, ידע על זהות שחסר לי. זהויות מיוסדות על גבי נרטיבים. כאשר אני מניח את זהותי על משענים מסוימים, רוב העם מניח אותה על בסיס הנרטיב היהודי-לאומי. אני חייב להכיר את המדינה שלי. לא את הפורעים ברחובות המשודרים בפריים טיים, בבטיחות ובנוחות מהסלון שלי. להסיר את הצעיף הליברלי עלק נאור שאני עוטה. להפסיק לצפות שהעולם ידע שלום ויקבל את האחר פשוט כי זה הנכון והגבוה לאדם. אני צריך להכיר את הנרטיבים שכל החלקים בחברה שלי מספרים לעצמם. להבין את המתנחל שהולך מכות בכל מוצ"ש עם פלסטינים מהישוב ליד. להבין את היפואים גלוחי הראש אשר חושפים שיניים לכל עובר אורח זר. אני רוצה להכיר. אני רוצה להבין.
נובמבר 2020
קולו של טום יורק קודח בשכבות השפיות שהצבתי. המלודיה באלבום לא נחה לשניה בצליל, היא בועטת לי בראש רגע אחרי רגע עם קצב משתנה. הגוון הרחב דורש את מלוא תשומת הלב. אם אקשיב בחצי אוזן אני אסבול, התזזתיות המוסקאלית תציק לי. אך , כשהמוסיקה עוטפת אותי בחלל האטום, בנסיעה באוטובוס ואוזניות אכותיות, אני נשאב אל המבוך אותו בנה יורק באלבום מורכב ואמציונלי כמו "The Eraser".
זוהי מוסיקה קוונטית, בו בזמן אקראית ומושלמת. שורות כמו "the more u try to erase me the more that I appear" קודחות במרכז מפתח הלב ומציפות דמעות של ויתור וכניעה בגרון.
ויתור על המאבק התמידי בשדים הפנימיים, ברצון לברוח, ברצון לאונן ולהיבלע בתוך עונג זמני.
אני רוצה להעיז כמוהו להביט בשדים שלי, להיות חזק מספיק בשביל להיות חלש.
אבל חלש באמת. מרוסק, תלוש ואבוד.
להביט בכנות על הדחפים המדוכאים, על משיכה לשתות ולהסתמם בתוך עננה חברתית.
לשכב בתוך שלולית מדממת כאשר קולו של יורק מתמזג עם קול הסדק הנפרץ בתוכי.
קולו של טום יורק קודח בשכבות השפיות שהצבתי. המלודיה באלבום לא נחה לשניה בצליל, היא בועטת לי בראש רגע אחרי רגע עם קצב משתנה. הגוון הרחב דורש את מלוא תשומת הלב. אם אקשיב בחצי אוזן אני אסבול, התזזתיות המוסקאלית תציק לי. אך , כשהמוסיקה עוטפת אותי בחלל האטום, בנסיעה באוטובוס ואוזניות אכותיות, אני נשאב אל המבוך אותו בנה יורק באלבום מורכב ואמציונלי כמו "The Eraser".
זוהי מוסיקה קוונטית, בו בזמן אקראית ומושלמת. שורות כמו "the more u try to erase me the more that I appear" קודחות במרכז מפתח הלב ומציפות דמעות של ויתור וכניעה בגרון.
ויתור על המאבק התמידי בשדים הפנימיים, ברצון לברוח, ברצון לאונן ולהיבלע בתוך עונג זמני.
אני רוצה להעיז כמוהו להביט בשדים שלי, להיות חזק מספיק בשביל להיות חלש.
אבל חלש באמת. מרוסק, תלוש ואבוד.
להביט בכנות על הדחפים המדוכאים, על משיכה לשתות ולהסתמם בתוך עננה חברתית.
לשכב בתוך שלולית מדממת כאשר קולו של יורק מתמזג עם קול הסדק הנפרץ בתוכי.
ינואר 2020
מחשבות בעקבות "Goodbye Christopher Robin"
הייתי רוצה לגדל את ילדיי. להעביר את תקופת הילדות שלהם בחקירת העולם ומאפייניו, ללמוד את הטבע מחדש (או אולי לראשונה) דרך חוויות ניסוי והטעיה שלהם. בשנותיו הראשונות, רוכש הילד ספקטרום דמיון ואפשרות שישמשו אותו לכל המשך חייו.
אני רוצה לבנות איתו בעץ מבנים וצורות, ללמוד איתו מילים וצלילים דרך חרוזים בספרי ילדים, תפילה והוקרה לפני השינה.
הלוואי.
האם אני משלה את עצמי עם סיפור ילדות כפרי שכזה? האם חיים כאלו יצילו את הילד שלי מהבדידות והמלחמה של העולם שלנו?
היכן הוא יהיה כשאצטרך לעבוד? מה אענה כשישאל שאלה שאיני יודע לענות לה?
אני מפחד שכשאטעה (כאופייני לבן אדם), תוצאת הטעות לא תשאר רק לנגדי אלא לנגדם.
זו הסיבה שיצרנו סיפורי ילדים?
להמתיק את מציאותם לעוד כמה רגעים?
אבא שלי תמיד הרשה לי לשאול אינסוף שאלות אך אפשר לי ללמוד בזמן שלי את התשובות אותם הוא כבר ידע. יותר מכך, הוא אפשר לי ללמדו שיעורים שהזמן והשחיקה השכיחו ממנו.
אני בטוח שילדיי יזכירו לי הארות שצברו אבק פנימי במשך הזמן. זה טבעו של דור צעיר, לשמש כמראה להוריו ולעיתים להעמידם למשפט על מצבו הנוכחי של העולם, להזכיר להם את המאבקים שראו לנכון להילחם למענם בצעירותם אך נדחקו הצידה כשדרישות החיים דפקו על דלתם הפרטית.
הייתי רוצה לגדל את ילדיי. להעביר את תקופת הילדות שלהם בחקירת העולם ומאפייניו, ללמוד את הטבע מחדש (או אולי לראשונה) דרך חוויות ניסוי והטעיה שלהם. בשנותיו הראשונות, רוכש הילד ספקטרום דמיון ואפשרות שישמשו אותו לכל המשך חייו.
אני רוצה לבנות איתו בעץ מבנים וצורות, ללמוד איתו מילים וצלילים דרך חרוזים בספרי ילדים, תפילה והוקרה לפני השינה.
הלוואי.
האם אני משלה את עצמי עם סיפור ילדות כפרי שכזה? האם חיים כאלו יצילו את הילד שלי מהבדידות והמלחמה של העולם שלנו?
היכן הוא יהיה כשאצטרך לעבוד? מה אענה כשישאל שאלה שאיני יודע לענות לה?
אני מפחד שכשאטעה (כאופייני לבן אדם), תוצאת הטעות לא תשאר רק לנגדי אלא לנגדם.
זו הסיבה שיצרנו סיפורי ילדים?
להמתיק את מציאותם לעוד כמה רגעים?
אבא שלי תמיד הרשה לי לשאול אינסוף שאלות אך אפשר לי ללמוד בזמן שלי את התשובות אותם הוא כבר ידע. יותר מכך, הוא אפשר לי ללמדו שיעורים שהזמן והשחיקה השכיחו ממנו.
אני בטוח שילדיי יזכירו לי הארות שצברו אבק פנימי במשך הזמן. זה טבעו של דור צעיר, לשמש כמראה להוריו ולעיתים להעמידם למשפט על מצבו הנוכחי של העולם, להזכיר להם את המאבקים שראו לנכון להילחם למענם בצעירותם אך נדחקו הצידה כשדרישות החיים דפקו על דלתם הפרטית.
